היקשרות בין אם חד-הורית מאמצת וילדה גדולה. 

"לא המציאות משתנה

אלא מה שאנחנו חושבים משנה את המציאות"

(ביירון קייטי, לאהוב את מה שיש)

היקשרות בין אם חד-הורית מאמצת וילדה גדולה.

ביום רביעי, יומיים לפני סוף החופש הגדול, נפגשנו – אני אשה יחידנית בת 40+ שרוצה להיות אמא וילדה גדולה בת 10+ שרוצה אמא. צעד ראשון בהתקשרות מאוחרת לצורך בדיקת אימוץ בין אישה וילדה. הגעתי טיפה מוקדם, אני – צילה הרטמן – הולכת להיות אמא!

היא כבר הייתה בחדר. ילדה גדולה, יפה, שחרחורת, לבושה חצאית קטנה ונעליים שחורות מגושמות גבוהות מקושטות בניטים נוצצים. ישבה מאד בוחנת, בוגרת, חייכנית, מוכנה. אחרי לא הרבה זמן – קפצה לתוך הברכיים שלי, הביטה ישר לתוך העיניים שלי ואמרה: אנחנו נסתדר! החסרתי פעימה, הגב שלי זז אחורנית על הכסא, שיהיה מקום לאוויר להיכנס, ואמרתי: אני שמחה שאת חושבת ככה, אני מקווה.

תאוריית ההתקשרות (תאורייה פסיכולוגית התפתחותית, שנהגתה על ידי הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקן ג'ון בולבי) מדברת על צורך מולד ואוניברסאלי של תינוקות בבניית התפיסה העצמית מתוך מערכת יחסים קבועה עם האמא או מטפל מרכזי בשנות החיים הראשונות.

במקרה הזה - הילדה גדלה לצד אמא ואבא לא מתפקדים, עם סבא וסבתא חמים ואוהבים. היא הצליחה לבסס לעצמה תפיסה עצמית יציבה יחסית לעולם הלא יציב בו חייתה.

ואני – כאשה יחידנית שכבר עברה את שלבי הכאב וההשלמה עם העובדה שלא תלד ילד מרחמה, באתי בשלה לוותר על חיי החופש ומוכנות להיכנס למחוייבות הנכספת – להיות אמא, לילדה גדולה, בקשר עם הביולוגים. מאז זה ייעודי ליחידניות ויחידנים שפוחדים לממש את הכמיהה הבוערת להורות, גם פיתחתי תוכנית בהתאם.

מייד אחרי המפגש הראשון שלנו נכנסתי לתפקיד: הגעתי למחלקת החינוך בעירייה ואחר כך למזכירות ביה"ס: "באתי לרשום את הילדה שלי לכתה ה' אצלכם ולקבל את רשימת הספרים בשבילה"! – היקשרות פונקציונאלית למען הילדה.

רגע, אמרתי לעצמי – אי אפשר ברגע אחד להפוך לאמא! אמא זה היקשרות, זה תהליך, ובטח כשהילדה גדולה וגם לה מטענים והרגלים ורצונות וצרכים.

האם זו אמת?? בדקתי, וראיתי שלא. הרי זה הרגע שייחלתי לו, מימוש תשוקה עמוקה להפוך לאם, לחוות את המשכיות החיים. ומייד חוויתי את ההיפוך: בהחלט אפשר ברגע אחד להפוך לאמא. הרי גם כל אישה שיולדת הופכת לאמא ברגע הלידה. אני הפכתי לאמא ברגע החיבור בינינו לקראת אימוץ. זה הרגע בו נפתח לי העולם. הכוון ברור והמטרה מוגדרת – יש לי ילדה גדולה אבל אצלי היא תינוקת! – שני צירים מקבילים כל הזמן!! ילדה – גם גדולה וגם תינוקת.

ומכאן התחילו להסתנכרן ולהיקשר המעגלים השונים – מסיפור לילה לפני השינה ועד בילוי עד חצות עם החברים במושבה, מנעלי פלטפורמה עם ניטים נוצצים ועד סנדלים שטוחים, מסחוג וג'חנון ועד גפילטפיש.

דרך משמעותית נוספת להיקשרות הייתה ציון אירועים שזכרה מהבית שם, כמו יום ההולדת של אבא שלה. היא הגיעה אלי סמוך ליום ההולדת של אבא והיא ילדה גדולה, זוכרת. הצעתי שנחגוג ונברך את אבא. איך? – שאלה. נשתה לחיים – אני עם הקפה שלי ואת עם השוקו שלך, נאכל מהעוגה הנהדרת שיש לנו ונשלח לו ברכה חמה מאד – עניתי. עיניה הצטעפו. עשינו כך. שלחנו לו ברכה של אושר ושמחה ובריאות ואהבה רבה, חיבקתי אותה אלי מאד, חייכה ועשינו 'לחיים'. ואז אמרה: אבל סבתא אמרה לשלוח ברכה. שלחנו – אמרתי, ברכה חמה וגדולה מכל הלב, נשלח עוד אחת! וחזרתי על כל הברכה ועוד יותר. שוב התרגשה, חייכה ואמרה: הבנתי וחיבקה אותי חזק חזק.

צורה ברורה והכרחית של היקשרות הם חוקי התנהגות מקובלים על שתינו, חדש עם ישן, שלי ושלה. למשל הרגל וצורך שלה – לשכב על השטיח ולהכין שעורי בית על הרצפה, צורך שלי – שתסדר את הילקוט ואת החדר בסיום. שניהם קויימו עד שלא היה עוד צורך ב'חוקים', הם התמזגו והפכו להרמוניה אחת עם הבית.

עברתי תהליך לא פשוט, לא מיידי, אבל עיקבי של התקשרות מאוחרת. מאז זה ייעודי – לתמוך, ללוות ולהעביר את ניסיון החיים שלי בהתקשרות מאוחרת בכל שלב בתהליך האימוץ למשפחות מאמצות מסוג זה, בתהליכים קצרים וממוקדים מאירי דרך בשיטה פשוטה ובטוחה.

הנה דוגמה למפגש עבודה עם אם חד-הורית שאימצה ילדה שהייתה כבת 6, היום מתבגרת כבת 15. בדקנו בשיטת 'העבודה' (שהגתה ביירון קייטי) את הקושי של האם. היא טענה שהבת עושה לה דווקא, עושה לה בושות, דוחה אותה כשפונה אליה, היא מאד מתוסכלת ומיואשת, בתחושת הכישלון כאמא היא מאבדת עניין בכל תחומי החיים האחרים.

מה ההוכחה, שאלתי? הבת לא קמה בבוקר לביה"ס – היא עונה, בכלל לא הולכת למבחנים, כל הערכים שניסתה להטמיע בה לא נקלטו, הבת מטיחה בפניה בכל פעם מחדש שרע לה בגללה, וממש היום צעקה עליה בפני החברות שלא רוצה לדבר איתה ושהיא תעזוב את הבית אם יתחשק לה.

הצעתי שנתמקד בסיטואציה שהייתה היום. את מאמינה – שהבת שלך תעזוב את הבית כשיתחשק לה – האם זו אמת? שאלתי.

כן, ענתה, היא מסוגלת לקום וללכת, בוודאות, כבר עשתה את זה לא פעם.

וכשאת מאמינה למחשבה הזו, שאלתי, איך את מגיבה? מה קורה לך? איך את מתייחסת אליה? אל עצמך? לסביבה?

אחרי כל מה שעשיתי בשבילה?? – היא עונה בזעם, אני כועסת וצועקת עליה בחזרה, מרגישה ריקנות, בושה, אכזבה, סחוטה, לא מצליחה להגיע אליה, והיא עוד מעזה לצעוק עלי ליד החברות שלה. אני פוחדת ששוב אעבור את הקשיים שעברנו קודם. נגמרים לי הכוחות, פיזית מרגישה איך הדם נגמר לי בגוף, מאבדת את השכל הישר שלי ומוכנה עכשיו לזרוק לה את כל הדברים מהבית.

וכל זה – אני מסבה את תשומת ליבה – כשאת מאמינה במשהו שבכלל עוד לא קרה, אולי זה מבוסס על העבר אבל זו מחשבת עתיד – את שמה לב? נכון, היא עונה, והעובדה היא שאחרי הכל היא כאן איתי בבית! היא תופסת את הראש, מחייכת ונשענת לאחור על הכסא.

וכשאת מאמינה במחשבה הזאת – איפה ממוקדת תשומת הלב שלך – בך או בה? בביזנס שלי מי את כשאת מאמינה למחשבה הזו? – אני מוסיפה לשאול. בה ובחברות שלה, היא עונה, והפחד עולה בי ואני שוכחת שגם כשהלכה – תמיד חזרה.

וכשאת מתמקדת בה – מי ממוקד בך?

אף אחד, היא עונה, רק מתמלאת פחד נוראי של נטישה, ניצול, אני לא חשובה לאף אחד.

ככה מרגישים כשאין אף אחד בבית אצלך. גם את וגם היא ממוקדים בה – מה היא רוצה. זו הנטישה שלך את עצמך וזה הדבר שבאמת גומר לך את הכוח. זו לא התקשרות, אלו יחסים כוחניים – כולך אצלה או היא כולה אצלך, זה באמת לא נעים.

נכון, היא ממשיכה, מבהיל לחשוב שתיקח לי את כל הכוח בעצם ההליכה שלה.

המוקד הוא את, אני אומרת. לכן בואי תחזרי לעצמך. ברגע זה – מי את פשוט כאן ועכשיו, בנשימה עמוקה ומתבוננת על עצמך – מי את? – והיא משיבה: שקטה, מרגישה רגועה ובטוחה יותר, מרגישה את כוחותיי בעמוד השדרה שלי, הדם חוזר לזרום בגוף, בידיים. אני אמא דואגת, אכפתית, בוחנת את דרכי איתה וגאה במה שנתתי לה. חזרתי לעצמי.

ועכשיו ראי אותך איתה אתמול רק שאת בלי המחשבה – הבת תעזוב את הבית כשיתחשק לה – מי את? איך את מרגישה כשהיא מולך? אחרי כמה נשימות עמוקות היא עונה: אני מקשיבה, יודעת שאני חשובה לה כי עובדה שתמיד חזרה, הרגשה טובה ממלאה את הבטן, מתרגשת (דמעות), יודעת שמשחק הגבולות חשוב לילדים בכלל ולה בפרט. רואה מולי את הילדה הקטנה שלי שבאה אלי מפוחדת, תמיד פחדה שייקחו אותה מהבית, זו החוויה הקיומית התמידית שלה, המקום הזה עדיין לא יציב אצלה. היא ממשיכה לבדוק כמה אנחנו מקושרות, כמה הבית הזה הוא באמת גם הבית שלה. בא לי לאסוף אותה אלי ולהגיד לה שזה המקום שלה תמיד, גם אם תלך יש לה תמיד לאן לחזור.

זו ההתקשרות הנכונה איתה, אמרתי, להיות יציבה מולה, להגיד לה שלא משנה מה תאמר ולכמה זמן תלך – את והבית הזה תמיד שלה ועבורה. כך את גם מחזקת את היציבות שלך כאמא, המקום בתוכך שבכל פעם מחדש רוצה חיזוק, אישור וביטחון בדרכך זו, היקשרות מחודשת בינך לבינך למי שבחרת להיות.

לכן המחשבה – הבת שלי תעזוב את הבית כשיתחשק לה – יכולה להתהפך עכשיו ל:

הבת שלי תישאר בבית כשיתחשק לה, או לא תעזוב – וזה נכון, היא עצמאית להחליט וזה בסדר. ממש כמו כל הילדים האחרים בבתים אחרים.

היפוך אחר: אני אעזוב את הבית כשיתחשק לי – ממש ככה, אעזוב לקניות או לזמן יותר ממושך, אשמש לה דוגמה לעזוב, לחזור – זה החיים.

היפוך שלישי: אני אעזוב את הבית הפנימי שלי, כמו שעזבתי היום, לא הייתי יציבה, עברתי לגמרה לביזנס שלה, לענייניה ולא שמתי לב שעזבתי את הבית הפנימי שלי – וזה מה שכאב והפחיד כל כך.

בסיום התהליך האם עזבה בהתרגשות לפגוש עם הבת לדיבור פשוט, באהבה ובחיבוק.

המחשבות שלנו בונות את ההתקשרות שלנו עם היקרים לנו ועם העולם, אבל קודם כל את עצמנו בתוכנו. זה ייעודנו, כהורים יחידניים. היקשרות מאוחרת היא ייעוד אדיר שדורש תחזוקה תמידית של יציבות פנימית שיכולה להקרין החוצה אל הילדים שלנו ואל ההתקשרות שלהם עם העולם. זו ההתמחות שלי, והתכנית שפיתחתי בהתאם, באימוץ ילד גדול על ידי חד-הוריות בכל שלב בתהליך האימוץ והקשר עם הביולוגים.

לטעמי – כאן טמון סוד ההיקשרות:

"האופן בו האלוהות מתגלה בעץ הוא ישיר.

רק באדם היא מתבטאת כסוד

וחשיפתו של סוד זה היא מלאכת האהבה"

(רחל גורדין, מלאכים אינם חולמים(

צילה הרטמן.